אז היום עשיתי את מסע הקטמין הראשון שלי. זה היה טריפ מטורף, מילולית. שחזרתי את החוויות הפסיכוטיות שחוויתי בעברי, אלא שזה קרה בסביבה מבוקרת ועם ליווי, וכך זה הפך לחוויה בטוחה ולא מסוכנת. העובדה שנכחה שם מישהי כשהייתי זקוקה למגע יד על מנת לדעת שאני עדיין מחוברת לעולם הזה היא מה שעשה את כל ההבדל. עברתי כמה וכמה גלגולים של ההיסטוריה הדחוסה שלי, ולמעשה שיחזרתי את הלידה של עצמי, שבה עלה הרעיון הביזארי הבא: לא הייתי לבד ברחם. הייתה איתי תאומה שמתה ונספגה מוקדם מאוד, ותחושת הנטישה שלה אותי הותירה אותי לנצח עם המשפט “אל תעזבי אותי”. אני תוהה מה הסיכוי שזה אמיתי, ולא, נניח, פנטזיה ששתלתי שם בעצמי לפני שנים. אי אפשר לומר. אבל הרעיון שהיינו שתיים, שהייתה כפילות, הוא בוודאי אמיתי כי תמיד הייתה בי כפילות וחסר של משהו. תמיד סחבתי אחריי נטישה לכל מקום. כל האלמנטים הבדידים אמיתיים לגמרי. הסיפור שחיבר אותם היה מפחיד, אבל גם מרתק. וזה היה טריפ של החיים עצמם. חיים שלמים שנדחסו בשעתיים של חוויה מנותקת מציאות